לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (מפי כב' השופטת ו' מרוז), בת"פ 21196-06-10, מיום 15.07.2012, שבגדרו נדונה המבקשת ל-27 חודשי מאסר בפועל. מתוך תקופת המאסר נוכו 5 חודשים ומחצה, שבהם היתה נתונה המבקשת במעצר, ובסך הכל נותר למבקשת לרצות כ-21 וחצי חודשי מאסר בפועל.
תמצית הרקע העובדתי
המבקשת הורשעה, על-פי הודאתה, בעובדות כתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, שבגדרו יוחסו לה ריבוי עבירות שעניינן התעללות בקטין חסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), וריבוי עבירות של הזנחת ילדים ומושגחים אחרים שטרם מלאו להם 14 שנים, לפי סעיף 362 לחוק העונשין (הכוונה, כך נראה, לסעיף 362 (א)(1) לחוק העונשין, העוסק בקטין שלא מלאו לו 16 שנים).
זה המקום לציין כי, ביום 3.11.2011, עת ניגש בית משפט קמא לגזור את עונשה של המבקשת לראשונה, נפל בית המשפט לידי טעות, משביסס את גזר דינו על כתב האישום המקורי ולא על כתב האישום המתוקן, אשר הוגש במסגרת הסדר טיעון שנקשר בין הצדדים. עניין זה התחוור בערעור על חומרת העונש שהגישה המבקשת לבית-המשפט זה. ביום 21.01.2011, החליט בית משפט זה, בהסכמת הצדדים, להשיב את העניין לבית משפט קמא, למען תיקון השגגה. גזר הדין, נשוא בקשה זו, הוא גזר דין מתוקן, שניתן על-ידי בבית משפט קמא ביום 15.07.2012.
ואלו, בתמצית, עובדות כתב האישום המתוקן: בין השנים 2010-2004 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 2010-2004 end_of_the_skype_highlighting התגוררו המבקשת ושלושת ילדיה בשלוש דירות שונות בעיר רחובות. נטען בכתב האישום כי בדירה האחרונה, שבה התגוררה המשפחה במשך מספר שנים, זרמו מי שופכין בסמוך לחלון חדר האמבטיה, כך שחדר האמבטיה הצחין, באורח קבע, מריחות של שופכין וביוב.
במהלך כל אותה תקופה, נהגה המבקשת להתעלל בילדיה, להזניחם, להכותם ולהענישם, באופן שפגע בגופם ובנפשם. כך, בין השאר, הטיחה המבקשת, בהזדמנויות שונות, את ראשיהם של בנה ובתה בקירות הבית והכתה אותם, עד שסבלו מחבורות ומסימני פציעה על גופם.
במקרים אחרים, משכה המבקשת בשערותיהם של ילדיה ושרטה אותם, כאשר ציפורניה הותירו על גופם סימנים. במספר רב של מועדים, איימה המבקשת על ילדיה בפגיעה שלא כדין בגופם וחירותם, זאת במטרה לגרום פחד לילדים ולהקניטם.
מכתב האישום המתוקן עולה עוד כי, במספר רב של מקרים, מימשה המבקשת את איומיה והענישה את ילדיה באופן שפגע בגופם ובנפשם. כך, בין השאר, הכריחה את בתה לשהות בחדר האמבטיה (המצחין מריחות של ביוב), העמידה את בנה, במשך שעות, מאחורי המקרר, הכריחה אותו לישון על רצפת הדירה, ולעיתים אף סילקה אותו, לפרקי זמן ממושכים מן הבית.
אך בכך לא תמה מסכת ההתעללות של המבקשת בילדיה. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן, נהגה המבקשת, לכל אורכה של התקופה הרלוונטית לכתב האישום, למנוע מילדיה צרכים חיוניים. בין היתר, נמנעה המבקשת מלספק לילדיה מזון, נעלה אותם בדירה, אסרה על הילדים לשוחח ביניהם אלא בלחישות, מנעה מהם, במספר מקרים, מלעשות את צרכיהם בחדר השירותים, ואף אסרה עליהם להתקלח.
על יסוד עובדות אלו, הורשעה המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן.
גזר דינו של בית המשפט קמא
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעניין גזר הדין, ולאחר ששקל את נסיבותיה האישיות הקשות של המבקשת אל מול חומרת מעשיה, והיותה מורה ומחנכת בישראל, השית בית משפט קמא על המבקשת 27 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרה. כאמור לעיל, נותר למבקשת לרצות כ-21 וחצי חודשי מאסר בפועל.
ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקשת, עוכב על-ידי בית משפט קמא למשך 45 ימים, ולאחר מכן עוכב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בבקשה לעיכוב הביצוע, שהוגשה לבית משפט זה.
הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע
המבקשת טוענת במסגרת ערעורה כי שגה בית משפט קמא, הן מכיוון שלא הסתפק בתקופת מאסר קצרה באופן משמעותי מזו שנפסקה במסגרת גזר הדין, והן משלא איפשר למבקשת לרצות את יתרת עונשה בעבודות שירות.
המבקשת תולה את טענותיה במספר טעמים. ראשית, המבקשת טוענת, כי העונש שהושת עליה אינו מאזן כראוי בין מכלול הנסיבות, כפי שעלו בבית משפט קמא. כך, בין השאר, מציינת המבקשת את לקיחת האחריות מצידה, את היעדר הסכנה להישנות מעשים דומים (כפי שעולה מתסקיר המבחן בעניינה) ואת מהות המעשים המיוחסים לה בכתב האישום המתוקן, בהבדל מהאמור בכתב האישום המקורי.
שנית, המבקשת סוברת כי בית משפט קמא שגה משלא נתן משקל משמעותי יותר לטעותו, הנובעת מהתייחסות לכתב האישום המקורי במקום לכתב האישום המתוקן. בעיקר טוענת המבקשת כי בית משפט קמא לא נתן את דעתו לכך שבגזר דינו הראשוני הושם דגש על מעשים שכלל לא נזכרו בכתב האישום המתוקן, שבו הודתה המבקשת. הפער העצום, כך נטען, בין עובדות כתב האישום המקורי לבין עובדות כתב האישום המתוקן, לא בא לידי ביטוי בפער הזעום (לשיטת המבקשת) שבין גזר הדין המקורי שבגדרו נגזרו על המבקשת 30 חודשי מאסר בפועל, לבין גזר הדין המתוקן, שבו גזר בית משפט קמא על המבקשת 27 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, עד להכרעה בערעורה. וזאת, לטענת המבקשת, לנוכח סיכויו הגבוהים של הערעור ולנוכח התקיימותם של התנאים שנקבעו על-ידי בית-משפט זה, בדונו בבקשות לעיכוב ביצוע.
דיון והכרעה